סיוון רעייתו של צפריר ז"ל בהספד מרגש
יורם לוי עורך ראשי
אתמול מלאו שש שנים למותו של רב סרן צפריר בר אור.
רעייתו סיון ספדה לו הספד מרגש שלצידה שתי ילדיה.
לפני שנה שעמדנו כאן זיקקתי רגעים שהחמצת ואירועים משמעותיים המתרגשים עלינו שיאלצו לקרות בלעדיך. השנה האחרונה הייתה מלאה באי וודאות. המגיפה שהגיחה השאירה אותנו ספונים איש בביתו, לערב החג הסבנו שלושתנו בשולחן וחששתי מכמה חסר תהיה, כי תמיד בהמולת החג הסוגרת השקט שלך בולט. והיה לנו ערב חג אינטימי וטוב, התעסקנו במהותו, ביציאת מצרים והארץ הזו, היה אפיקומן ואפילו קינוח, גם הגדה ושירים ואולי איכשהו בשלם החסר שלנו היית נוכח מרחוק. בנינו שגרת קורונה עם עצמנו. אם אשים בצד השלכותיה הרות הגורל ואביט רגע פנימה, זכינו ברגעים מיוחדים מאוד יחד בבית. הרגשתי שהזמן שקיבלנו יחד הוא מתנה, להוציא הנסיבות, אהבתי לרגע לעצור, לא לרוץ ואיתם פשוט להיות. תוהה איך היית חווה אותה, כנראה לבוש מדים, עסוק, עייף ורחוק, אבל קרוב ומצליח לשתף בדילמות ותובנותיך הרחבות, להקשיב ולהבין גם בין השורות.
בשבת האחרונה אחר הצהרים הפעילות לילדים הייתה להתכרבל עם אמא. ואני ספונה בין גומותיה לבוהק עיניו, מחבקת את ילידינו ויודעת שהחיוך על פניהם הוא המראה של לבם, השמח באמת ובתמים, גם אוהב ומתגעגע ועצוב לפעמים. יש לנו ילדים חכמים ורגישים, וגם מאושרים. ההחמצה שלהם אותך נוכחת מאוד, שזורה כחלק מהשלם שהוא חייהם. בשלם שלהם יש מקום לכל קשת הרגשות לדמותך, מאהבה גדולה לאבא, געגוע עמוק ותחושה חזקה של פספוס. יש לך הרבה מקום, במשפחה שלנו בתצורתה, זו שאף פעם לא היינו ארבעתנו בה בו זמנית. כשהראל משפשף עיניו כמסרב לשחרר דמעות ושואל אותי "למה אבא לא ראה אותי?" ובאותה השיחה אומר שהוא אוהב את אבא ומתגעגע, זה שובר לב ויחד עם זאת מקסים שהוא קרוב אליך כל כך על אף שלא אחזת בו ולא הביט בעיניך אף פעם. השנה הלכנו למשחקים של מכבי, ולפני שהראל משחק בבית אנחנו עושים חיקוי לא רע של סידי ומכריזים על כל השחקנים. לפחות אלו שאני סגורה על המספרים שלהם. הם לא יראו את הטירוף שלך במשחקים המותחים אבל השתאו למראה הסרטון שלך מדבר אל השחקנים.
כמה הם גדולים כבר צפי, דומים לך ולי ובעיקר לעצמם. והם עמדו איתי במרפסת בצפירה של יום הזכרון, הנחתי יד על כתפיהם כאומרת שלעולם לא יעמדו לבד. והנה הם לראשונה איתנו כאן, עומדים איתנים למול המציאות – מביטים אל היש והאין יחד.. אל האהובים שלנו שעוטפים, ואל מול האבן שאין בה חיים. חבריך, חברינו, יוצרים איתנו זכרונות אחרים משתכננו אבל טובים ומיוחדים, מספרים ועוד יספרו עליך סיפורים. הילדים כאן, מביטים גם על האין צפי, על האב שנכספים אליו, שלא ישאם על כתפיו ויטבול איתם במעיין, אבל יהיה ועודנו נוכח בחייהם ובלבם. בצורה כזו או אחרת תמיד תהיה איתם.
נראה לי שהיית שמח לדעת שאנחנו תרים את הארץ, בשטח עם החבורה המופלאה שהשארת לעטוף אותנו ובכל הזדמנות אחרת מחברים פקל קפה (לאמא) מצופים (בינתיים) נוף ואיזה מעיין. באחד הטיולים שלנו שוחחו הילדים עליך, איך כששחו במעיין אתה שחית איתם. ליאן אמרה שהתלחששתם והראל סיפר ששחית איתו, כי אתה בלב, אז אתה תמיד איתו. שניהם חייכו חיוך מרוצה של התרגשות והבנה הדדית שכזו, ואני רק הקשבתי, חייכתי על היש שיצרו לעצמם..
ברגעים שבהם אני נשאלת בקול רועד – "למה דווקא אבא שלי נהרג?", "זה לא הוגן" ו״אני לא רוצה שאבא יהיה מת" אני מחבקת, מבינה וחושבת שזה אולי בסדר שאין לי תשובות.. שמחה שזה נאמר, שיש מקום להכיר את זה להתאבל וגם לאהוב.. לכאוב ולצמוח ולשמוח גם יחד. כל שנה הם רואים יותר בבירור ובפשטות חכמה של ילדים את האין והיש ויודעים איך לכאוב על שאבד ועל שלא יהיה, לצמוח מעוצמות הנדרשות למול זה על אף גילם הצעיר ממש, ולשמוח מהיש, מהקיים ומכל שהיה, מדמותך הנוכחת, מהסיפורים שהם צמאים להם והמון ממך שבהם. למדתי לחבק ולהיות שם כשעצוב, וכבר שנים שהכתף שלך לא הייתה לי למזור לאחר הדמעות, שש שנים לא השחנו צמודים לכרית ולא התעפצת תוך כדי שמספר לי על החיילים. שנים לא הבטתי בך נרדם וחייכתי שגם בשינה אתה מוודא שאני שם. אני לא נכנסת לזה שאני פה המבוגרת מביננו, שזו גם תפנית מרגיזה.. אבל הילדים ממשיכים למזלי לחגוג לך יום הולדת, תבוא פעם, תמיד יש עוגה…
שש שנים, זה מעט והמון. מעט עוד כי השנים יערמו פה בלעדיך, יותר בלעדיך מאיתך, והמון המון קורה בהן. ומה היית אומר על כל אלה? על הדרך שלנו, על זה שזוכרת את הבדיחות שהן רק שלנו אבל לא את הריח שלך. על מי שהייתי ומי שהפכתי, ואתה נשארת אתה, מחייך וקורן מאושר בתמונות.. זה המזל שלנו צפי, שכשהיית הרגשת שהיה לך הכל. אני שמחה בחייך ויודעת שהיה שלם ועם זאת מלא החמצה, שלהם ושלנו והרבה שלך.
ברגעים של אושר כואב לי שאתה לא חווה אותם איתנו, ברגעים של עייפות וקושי אני כבר מזמן לא שואלת למה שלא תתכבד. יודעת עמוק שאתה שזור בנפשי, הטוב שהיה נשקף מעיניך, תשוקתך לחיים ולהכל, היכולת להיות מאושר ממש מרגעים קטנים.. רגישותך ודרכך הם מאור עבורנו, המון ממך בהם והחיבור העמוק שלנו הוא כבר שנים מלווה את מי שהפכתי להיות. אולי לולא כל זה הייתי אחרת, והיית אתה להם אבא ממש, אבל יודעת בלב שלי בצורה הכי נקיה שהיית מאושר, ושורף לעיתים רק לחשוב שיכולת להוסיף להיות. נותנת מקום למשאלות ליבם שתהיה כאן ומספרת להם שהם הכי אלופים, מגלה להם כמה הם דומים לך וכמה הם מיוחדים.
אני שמחה במה שיש ובכל שהיה לנו, זה היה שלם גם בשנים מועטות, ומוסיף להתקיים בלבנו כך יודעת ותמיד זוכרת שהיינו ברי מזל אז וגם היום, מודה על שנים של חברות ואהבה ללא גבולות שגם המוות לא יכול לה, לא יכול לכבות.
נושאים קשורים שיעניינו אותך:
אחר ניסיונות איתור בעל זכויות היוצרים של התמונות ו/או הסרטון שפורסמו והופצו ברבים באתרנו, בעל הזכויות בהם אינו ידוע ועל כן לא ניתן כל קרדיט בצידם. בעל הזכויות במדיה הנ"ל רשאי לפנות למערכת להוספת קרדיט ו/או לבקש כי הפרסום יוסר.
