טור מאת עמית רחמיאן
יורם לוי עורך ראשי
לילדים קטנים יש דאגות. הם מפחדים לפספס משהו, או שלא יגיעו לאסוף אותם מהחוג. כשהם לא מספרים את האמת הם מודאגים לגבי לשקר. ילדים קטנים דואגים להכין את השיעורים בזמן, דואגים לרצות את המבוגרים. מה אם יחרימו אותם? הם דואגים שלא יהיו להם חברים. שהם ישארו לבד.
לילדים קטנים יש גם דאגות עתידיות. כשאנחנו צעירים, מקפידים להזכיר לנו בכל רגע שאין לנו דאגות אמיתיות. מקטינים את מטרדי היום יום לכדי פיקציות. "כשתגדלו, אז יבואו כל הלחצים".
שלפתי את הג'ינס הלבן שלי מהארון בשעה 07:47 בבוקר. קרובה לאיחור, אבל בהחלט אפשרי להספיק להגיע למשרד בזמן. בימים של קמפיין בחירות לאף אחד לא אכפת אם אני מגיעה בכמה דקות איחור, בטח כשהסקרים אתמול היו על הפנים. אז לבשתי את הג'ינס הלבן, התאמתי לו חולצה (אחרי כמה החלפות כמובן) ואז נזכרתי בתאריך של היום. אולי לא הרעיון הכי חכם ללכת על מכנס לבן. האינטואיציה שלי אומרת להחליף, השעון אומר 'עזבי'. נפנפתי אותה ויצאתי מהבית.
אמא טבע החליטה לבקר עוד לפני שהספקתי ללגום מהקפה שקניתי למטה בלחמנינה. קלאסי.
ביליתי את המשך היום בלדאוג מכתם אדום בוהק על מכנס ג'ינס לבן. בזמן שכולם דואגים מכמות המנדטים, אני דואגת לרוץ לשירותים כל שעה עגולה. אבל כל דאגה היא דאגה לגיטימית, לא?
החיים הם צבר כללי של דאגות. של צמתים שמגיעים אליהם, של החלטות שצריך לקבל. הכתם הזה מכניס לכיס הקטן את הדאגה היומיות של 'מה לעזאזל אני עושה אחרי שהקמפיין נגמר? מה הצעד הבא שלי? לאן החיים הולכים?' ומה לגבי לפגוש את האקס שלי אחרי שנה שלא שמעתי ממנו מילה? זה מדאיג. ואם זה מדאיג אותי, אז כמה זה הדאיג את בן הזוג שלי?
ואולי יש לנו מקום מוגבל לדאגות, שאיתו אנחנו נולדים. אם זה נכון, אז אני יודעת שלאמא שלי יש לפחות 500 ג'יגה בייט פנויים. היא יכולה לדאוג מדברים שאפילו לא ידעתי שאפשר לדאוג מהם. ויום אחד כשהיא תפסיק לדאוג (זה כנראה לא יקרה) זה יחסר לי. אני ארגיש בחסרונם של הטלפונים באמצע הלילה שמוודאים שאני בבית, של ההתייעצויות שחושפות נקודות חשובות שלא עלו בדעתי.
בשורה התחתונה לכל אחד יש דאגות, יש כאלה שיותר וכאלה שפחות. וכפי שכבר הבנו בתחילת דבריי – זה מתחיל מגיל צעיר ולא נגמר, ובכן, אף פעם. הדאגות שלנו הן מה שהופך אותנו לאנושיים. הן מה שמעצב את דמותנו ומרכיב את הישות שלנו. אם לא היינו דואגים היינו יצורים סתמיים, נטולי רגשות, חסינים מהשפעת נסיבות החיים כהוא זה. ועל כל הדאגות שיש לנו, טוב שיש מישהו שדואג לנו גם.
הנפש שלי מסוגלת להתחבט בלבטים כבדים מנשוא, אך ברגע האמת, כשאקדח מכוון לרכה – אני הולכת עם האינטואיציה. הגוף שלי יודע מה טוב עבורי. לפעמים הבחירה מסתברת כטעות (כמו הפעם ההיא עם הג'ינס הלבן), וגם על טעויות יש לי תאוריה די רחבה. אבל הנקודה שלי כאן היא שאין מנוס מלבחור. זה בסדר לדאוג, לגיטימי להתלבט, מובן לגמרי לשנות את דעתי. אחרי שאבחר מיד תבוא הדילמה הבאה, ואיתה הדאגות. זה טבעו של עולם, והגלגל ממשיך להסתובב.
בכל רגע נתון יש מיליארדי אנשים שדואגים לגבי עיגולי זיעה מתחת לבית השחי בראיון עבודה, מה לאכול לארוחת צהריים, איך יסגרו את החודש, איך להגיד לבן הזוג שלהם שהם כבר לא אוהבים אותו, למי להצביע בבחירות. כשאני חושבת על הפיקסל הקטן שלי בעולם, אני מקבלת פרופורציות. אני מחבקת את הדאגות והחרדות וממשיכה הלאה. משלימה עם זכות הקיום שלהן, זו שהופכת אותי לאנושית.
נושאים קשורים שיעניינו אותך:
אחר ניסיונות איתור בעל זכויות היוצרים של התמונות ו/או הסרטון שפורסמו והופצו ברבים באתרנו, בעל הזכויות בהם אינו ידוע ועל כן לא ניתן כל קרדיט בצידם. בעל הזכויות במדיה הנ"ל רשאי לפנות למערכת להוספת קרדיט ו/או לבקש כי הפרסום יוסר.
זה כתוב ממש מקסים וזה ממש נכון. מכניס לפרופורציה. תודות 🙂