כל מה שמעניין וחשוב לדעת באזור

מקומון חדשות חולון ראשון לציון ובת ים

סיפור חייו של טוראי אבי כהן ז"ל

סיפור חייו של טוראי אבי כהן ז"ל

סיפור חייו של טוראי אבי כהן ז"ל

בן רחל ואליהו. נולד ביום י"ז בטבת תשמ"ב (12.1.1982), בבית- החולים וולפסון בחולון. אח בכור למירי.

אבי החל את לימודיו בבית-הספר היסודי על-שם דוד אלעזר בבת ים. כשהיה בכיתה ה' עברה המשפחה להתגורר בקרית גנים בראשון לציון, שם המשיך אבי את לימודיו היסודיים בבית-הספר 'נגבה'. את לימודי חטיבת-הביניים עשה אבי בבית-הספר 'ארן' בקריית שרת בחולון, שנחשב לאחד מבתי-הספר הטובים למגמות ספורט, המעודד ספורטאים מצטיינים להישגי ספורט גבוהים לצד לימודים עיוניים ברמה גבוהה. אבי סיים את לימודיו בחטיבה בהצלחה רבה והמשיך ללימודים תיכוניים בבית-הספר 'קרית שרת' בחולון, בו בחר ללמוד במגמה הביולוגית מתוך כוונה להמשיך ללימודי רפואה לאחר השירות הצבאי. אבי היה לשחקן בנבחרת הכדורסל של בית-הספר, במסגרתה שיחק בליגת-העל של בתי הספר התיכוניים. כאן זכה אבי בהישגים גבוהים, הן בלימודים והן בהישגי קבוצתו כאלופת הארץ פעמים מספר.

אבי היה ספורטאי בכל נפשו ומאודו, וכבר בגיל תשע התחיל את דרכו בקבוצת הכדורסל 'הפועל ראשון לציון'. כשעברה המשפחה לחולון הצטרף ל'הפועל חולון', ומשנת 1998 שיחק בקבוצת הנוער העילית של 'הפועל תל אביב', במגרשה באוסישקין.

אבי היה ילד חייכן וטוב לב, שאהב לתת ולעזור בכל שעה. מוקף תמיד בחברים, ניסה לפתור כל בעיה שצצה בקרבם, והם השיבו לו אהבה. חבריו מספרים שתמיד פירגן, תמך ועזר, הקשיב והבין. ידע לשמוח ולכאוב עם כולם, הצחיק וצחק בצחוק מתגלגל.


שמחת החיים שלו מצאה את ביטויה באתר אינטרנט שהקים וקרא לו 'האתר הקורע של אבי'. באתר סיפר בהומור רב על עצמו, על בני משפחתו ועל חבריו, ואף שילב תמונות שלהם מלוות בסיפורים משעשעים. בעמוד הפתיחה כתב: "במסגרת עמוד זה אביא לכם, קוראים יקרים, פרטים על חיי והרפתקאותי, בצירוף תמונות שלי מגיל אפס עד עצם היום הזה. המטרה שלי היא, שתכירו את אבי כהן האמיתי קצת יותר לעומק. מה שבטוח הוא שלא תשתעממו!" ולחיזוק דבריו שילב גם צרור בדיחות מפולפלות.

שאיפתו הגדולה ביותר של אבי היתה לתרום למדינה ולשרת ביחידה הקרבית ביותר. אבי ויתר על קריירה ספורטיבית שהוצעה לו ובחר להתנדב ליחידה מובחרת בצה"ל. הוא זומן לגיבושון בן יום והתקבל לסיירת מטכ"ל, אך לפני השלב הבא הציע לו הפסיכולוג לעבור לסיירת צנחנים, בגלל אישיותו המיוחדת, המאופיינת באהבה לזולת. בהתרגשות רבה יצא אבי לגיבוש של הצנחנים ועבר את היום הראשון בהצלחה. בריצת הבוקר של היום השני, ביום כ"ג בניסן תש"ס (28.4.2000), אבי התמוטט ונפטר, והוא בן שמונה-עשרה. אבי הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בחולון. הותיר אחריו הורים ואחות. בכיתוב האישי על מצבתו נחקק: "אבי כהן התותח".

מפקד היחידה כתב למשפחה: "אבי שייך היה לאותה קבוצת מתנדבים מובחרת השואפת לטוב ביותר. משפחת הצנחנים גאה עד מאוד שאבי בחר להצטרף לשורותיה. אין לי ספק שהתנדבות זו הינה תולדה של חינוך ערכי, השקעה, חום ואהבה מבית… במציאות הקיימת, בה רמת ההשפעה והשליחות נמדדת באופי השירות הצבאי, ראוי לציון אבי, שיכול היה להגשים קריירה אישית בתחום הכדורסל והספורט, אך בחר בדרך ההתנדבות והשליחות והחליט להצטרף למערך הלוחם של חטיבת הצנחנים כלוחם וחייל מן השורה, העמיד את בטחון המדינה מעל תועלתו האישית, והראה נכונות לתרום ולהגן."

אבי מעולם לא היה מוכן להתפשר וביקש תמיד להשתייך אל הטובים ביותר, כדי לתרום מעצמו, מכוחו ומאישיותו למען המדינה שכה אהב. חבריו של אבי החליטו להמשיך את דרכו בהתנדבות ליחידות מובחרות, ושגיא, חברו של אבי למסלול, כתב: "לאבי, אני הולך להיות צנחן רק בשבילך."

מירי, אחותו של אבי, כתבה לזיכרו את השיר 'ילדה קטנה בעולם כה גדול': "אני ילדה קטנה/ בעולם כה גדול/ גדול מדי, גדול עלי/ אני ילדה קטנה./ שמחפשת תשובות בשמים/ מציירת חלומות בכוכבים/ ומנסה לגעת בשמש/ לאסוף זיכרונות אבודים.// פזמון: האם יש גם טוב/ בעולם כה אפל/? האם בכאב/ יש גם צחוק מתגלגל/? האם יש תקוות לחלומות מנופצים/? והאם מהמוות יש השבים//? בדממת הלילה עם הרוח הנושבת/ מזילה דמעה, בוכה, כואבת./ עם השחר העולה ותקוות חדשות/ ממשיכה לחפש את אותם הזיכרונות.// את אותן הידיים, המגע האוהב/ את אותה התמימות, אותו הלב/ את אותן העיניים המגינות ותומכות/ את אותו החיבוק, אותו הצחוק/ אותו הדבר מדוע רק בדידות/ דמותך נישאת בזיכרון חקוק.// ענן שחור העוטף את הרקיע/ אתה הולך הולך ולא מגיע/ תפילה לי אליך אלוהים במרומים/ השב למלאך שלי חיים.// פזמון:…"

מורתו כתבה: "נפלה הזכות לידי לטפח ערוגת פרחים ילדים. בין הפרחים בלטת אבי ביופיך הנדיר. לכל עבר שלחת קרני אור בשלל צבעים והארת בקסם בהיר את כל סביבתך. כל אחד מאיתנו נשא עיניו אליך לראות את זוהרך. חשבנו כמה נפלא אתה. האור שלך נגע גם בי, מורתך… זכיתי לחנך אדם מדהים כמוך – פרח-ילד נצחי, שנחקק עמוק בלבי."

חברתו דפנה כותבת: "היית אדם טוב ומקסים ומי שבאמת הכיר אותך כמוני ידע שאתה מסוג האנשים שאין כמוהם – יחיד ומיוחד היית ולפעמים לא היית צריך לדבר כי רק הנוכחות שלך דיברה בשם עצמה."

בת-דודתו, אלינור כהן, כותבת: "אבי שלי, בן-דודי היקר, לפני שמונה-עשרה שנים התחיל סיפור חיים יפה, סיפור החיים שלך בן-דודי היקר. במהלך השנים גדלת והתפתחת להיות הגבר שבגברים, מלח הארץ, מלך העולם, מסוג הבחורים אשר בגדר זן נכחד, בחור עם אידאולוגיה, עם ערך מוסף…"

כותבת מעיין: "אתה זה שפירגנת, תמכת ועזרת, אתה זה שהקשבת והצחקת, אתה שהצטיינת והצלחת, אתה הוא זה שהבין והתחשב, אתה זה שנתן מכל הלב. אתה עם החיוך הנהדר, אתה עם הצחוק המתגלגל, עם כולם היית, ולכולם שימשת כחבר."

דוד מתי כותב: "למדנו לדעת עד כמה לא הכרנו את גדולתך, את עוצמתך ואת השפעתך החיובית על כל הסובבים אותך…"

חברתו לכיתה, חלי עזרא, מספרת: "לבית-הספר היית מגיע ואת כולם תמיד מרגיע. בלימודים תמיד השקעת וציונים טובים תמיד קיבלת, בכל המקצועות הצלחת. כשמישהו היה צריך עזרה אתה תמיד הצעת את עצמך. לסיכום מה יש להגיד אתה הטוב שבטובים."

צחית חברה טובה של אבי כתבה לו

20 שנה
20 שנה חלפו מאותו בוקר ארור, שבו שיחת טלפון אחת עצרה את הכל וגרמה לחבורת תיכוניסטים בני 18, רגע לפני גיוס, להיתקל לראשונה פנים מול פנים עם האובדן הנוראי הזה.
היינו חבורה מאוחדת, שחקני הכדורסל ומתעמלות הקרקע, התאמנו זה לצד זה באולם הספורט בבית הספר, כשרק מחיצה מפרידה בינינו, התאמנו אולם לצד אולם בשעות אחהצ, ובילינו את סופי השבוע ושעות הפנאי יחד. חבורה גדולה ומאושרת, בלי דאגות גדולות מדי, בלי דרמות מיוחדות, קבוצת תיכוניסטים שכל החיים לפניהם. ואז הטלפון הזה…שלא נשמע לי אמיתי עד הרגע שבו הגעתי לביתך וראיתי את הוריך ואחותך. רק באותו רגע זה היכה בי. השיחה הייתה אמיתית, אבי לא איתנו. אבי הלך לגיבוש, ולא חזר, והוא גם לא יחזור. הכאב התפשט לי בכל הגוף, הדמעות לא הפסיקו לזרום וההלם נותר בגופי שבועות ארוכים אחרי הפרידה ממך.
20 שנה של געגועים, 20 שנה של מחשבות מה אם, 20 שנה של קשר עמוק ואמיתי עם משפחתך, שמזמן הפכה להיות המשפחה של כולנו.
אבי שלי, תמיד תהיה חלק ממני. בכל צעד שאעשה ועשיתי, לימודים, קריירה, חתונה, ילדים אני חושבת עליך, ואיפה אתה היית יכול להיות היום. היית אדם כל כך מוצלח, גבוה, יפה, חכם, מצחיק וחבר אמיתי שלא התבייש לדבר על רגשותיו ותמיד נתן עצה טובה לכל מי שרק נזקק לה.
רק כשהפכתי להיות אמא התחלתי לנסות להבין מה ההורים שלך עברו בשנים האלה, וליבי התמלא בהערצה והערכה לאנשים שהם, שהאור שבך המשיך וממשיך לדלוק בהם, שלא נתנו לכאב לכלות ולכבות אותם, שגם ברגעים הכי קשים שלהם, מעלים חיוך על השפתיים בעיניים מלאות דמעות ומתנחמים באהבה ובזיכרונות הכה חזקים שהותרת בלבבות כולנו. ומירוש, האחות הקטנה שמעולם לא הייתה לי, האישה שהפכת להיות הייתה מסבה גאווה כל כך גדולה לאבי, אין לי ספק בכך. מילדה מוקפת באהבה, לנערה עם שברון לב מאובדן אחיה הגדול, לאישה שאהבה ויושרה מנחים אותה בחייה. אני גאה בך אחות קטנה, וכל כך כל כך אוהבת אותך
אבי שלי,
אני לעולם לא אשכח אותך, אתה בלתי נשכח. תמיד בליבי.

להנצחת זיכרו הוציאה המשפחה חוברת, והקימה אתר אינטרנט שכתובתו: http://www.bono.co.il/47726

המידע בכתבה נלקח ופורסם באתר יזכור

אחר ניסיונות איתור בעל זכויות היוצרים של התמונות ו/או הסרטון שפורסמו והופצו ברבים באתרנו, בעל הזכויות בהם אינו ידוע ועל כן לא ניתן כל קרדיט בצידם. בעל הזכויות במדיה הנ"ל רשאי לפנות למערכת להוספת קרדיט ו/או לבקש כי הפרסום יוסר.

רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות הצטרפו לקבוצת הווטסאפ של goitem

דילוג לתוכן