כל מה שמעניין וחשוב לדעת באזור

מקומון חדשות חולון ראשון לציון ובת ים

סיוון כותבת לצפריר ז"ל

סיוון במיכתב אישי לצפריר בר אור ז"ל

רב-סרן צפריר נפל בקרב במבצע "צוק איתן" ביום כ"ב בתמוז תשע"ד (20.7.2014). הוא נהרג מפגיעת טיל בבית בו שהה בשכונת סג'עייה בעזה.

בחודש יולי 2012, עם סיום הלימודים, נישאו צפריר וסיון. בני הזוג גרו בחולון, ובמחצית 2013 נולדה הבת ליאן. השם נבחר על ידי הוריה, שראו בה מתנה משמים – לנו ילדה אלוהים נתן. "צפריר היה אב מדהים ואוהב לבתו", סיפרה סיון, "היה מכור אליה, לחיוכיה, לכל הברה שיצאה מפיה והתמוגג על כל חיוך, תמונה ומבט שלה. הוא כל כך ציפה לבנו שעתיד להיוולד, יחד חלמנו על בית מלא בילדים, משפחתיות ואושר". מצעירותו צפריר הירבה לטייל עם המשפחה ברחבי הארץ, וגם משבגר המשיך בכך ונהג לטייל מדי שבת – לרוב ברגל, עם כובע, תרמיל, גיטרה וצידה לדרך.

בחודש אוקטובר 2014, חודשיים וחצי אחרי נפילת צפריר, נולד בנו – הראל, שנקרא כך על שם חטיבת הפלמ"ח וכראשי תיבות – הרם ראשך אביך לצידך. בטקס הברית, אותו ניתן לראות ביוטיוב, אמרה סיון: "ליאן והראל שלי. אני מאחלת לכם שתהיו מוקפים באור, באהבה, באושר ובחיוכים ושתרגישו שלמים ואהובים עד אין קץ, עם אימא לצידכם ואבא מלאך שומר עליכם תמיד".

ספדה לצפריר רעייתו סיון: "תודה על הזוגיות המדהימה ועל המשפחה שזכינו להקים … אהוב שלי יקר, צפריר שלי המדהים, הצנוע כל כך אוהב האדם, בשבילי אתה תמיד תהיה מלך העולם – אני אוהבת אותך".

ועוד כתבה סיון: "צפריר היה חיוך אחד גדול, כאשר היית מביט בעיניו הטובות יכולת להבין מיד שמדובר בנפש מדהימה ומיוחדת. צפריר היה איש מלא חיים, שטותניק ואוהב אדם, רגיש, חברותי ומלא בנתינה. החיים עם צפריר היו מלאים בצחוק ובחוויות מופלאות, ועם זאת עם חברות ואהבה, נתינה ויחס מיוחד במינו, בין אם למשפחתו שאהב כל כך ובין אם לחייליו ולעמיתיו לנשק … ענווה, אהבת הארץ, חברות ונתינה עם חיוך רחב והמון אהבה היו בקצין במופלא הזה, באיש המשפחה האוהב, החבר והאדם המיוחד שהיה. אין כמוהו יותר בעולם".


אתמול סיוון כתבה לצפריר ז"ל

תמיד מדחיקה את התחושה הזו שיום הזכרון מעורר בי עד הרגע האחרון. עוצרת במאפייה, מביאה שתיה, מעלה הכסאות מהמחסן, נערכת לוגיסטית כאן בבית בלי הרבה דיבורים.
תמיד שואלים במה לעזור אבל יודעים שאין במה, ומי שמסונג'ר כבר מכיר תפקידו הקבוע. מה שבאמת עוזר זה היום הזה שכולם באים אלינו הביתה.
השנה לא נערכתי בכלל וחשבתי אולי בכלל היום הזה יעבור לו לידנו קצת, שנברח מהמחנק. אמש השתבללתי בשקט על הספה והבנתי שזה לא קשור לעוגיות, זה פשוט מגיע מבפנים.
זה הרי יום לאומי ואנחנו בעצם כל יום זוכרים, אוהבים, מתגעגעים, רואים את ההחמצה והזמן שעבר ומודים על מה שהיה ונשאר.
עלינו לבית העלמין השנה רק הילדים ואני בשבוע שעבר, הם ציירו לך ציורים והדלקנו נר. השמענו לך את "אצלך בעולם" בגרסא של היהודים וסיפרתי להם שזה שיר החופה שלנו. הם חשבו שזה מגניב.
ליאן בכתה שזה לא פייר שדווקא אבא שלה נהרג. לא היו לי מילים, הרבה פעמים אין לי, רק מחבקת ונותנת לה מקום לשים את הכעס, התסכול, הגעגוע, הכמיהה וגם החיוכים.
בית העלמין הדחוק והחם לא חסר לי ביום הזכרון, אבל כל החברים, החיילים, המפקדים של צפריר, החברים שלנו, המשפחה שבאים ועוטפים אם בשקט ואם בחיוך, אם בדמעה ואם בהעלאת זכרונות מהאלבומים או מהלב,
זה זה החיבוק הענק והממלא שקצת מרחיק את הדמעות החרישיות, המחנק והכובד הזה של יום הזכרון. זה ממלא את הבית והלב בדמותך המחייכת ומזכיר לנו שהיית כזה חי וכך תשאר בלבנו.
הראיתי לילדים היום לראשונה את "העץ של צפריר", היא בכתה הרבה והוא התרגש סוף סוף להיות חלק כשיש תמונות שלך. זיהו את רוב מי שבסרט אבל לא את הסיפורים.
מהבוקר פורסמו כבר כתבות יום הזכרון, והמכתבים שישבנו בסופש לכתוב לך התנוססו שם ליד הציורים של הילדים, הסתובבתי עם דמעות עצורות ובלי הרבה סבלנות.
כשהרגיש כבר חנוק מדי, פתאום בן הודיע שהוא בא לנגן בגיטרה כי אי אפשר יום הזכרון בלי לנגן לך בגיטרה, אז ישבנו למטה במרחק, עם מסיכות ושרנו… נכנס אוויר.
המשכנו בשלנו וכל פעם שהרגשתי מוצפת מדי, קרה משהו שנתן תחושה מחבקת וקצת אוויר.
הילדים ואני הדלקנו נר עם כמה תמונות שבחרו, עמדנו בצפירה יחפים במרפסת, הם בפיג'מות ואני בג'ינס.
ליאן אמרה שהיא חשבה על איך זה היה אם היית בא הבייתה, והראל אמר שחשב על כל החיילים ושהם ינצחו. משם לישון.
כעת השקט הזה, משחזרת בראש את כל מי שסיפר על איך היה לו חשוב להעביר מעט מדמותך הלאה, על כל אחד שחיבק מרחוק, אפילו בזום.
ומה איתך בכלל עכשיו, מה היית אומר על כל אלה ועלינו. והאם אני זוכרת איך אתה מריח ואיך זה מרגיש שאתה מחבק.
כמה מוחשי ונוכח הצחוק המתפרץ שלך ועיניך הטובות שלדעתי צרובות לי חזק בלב וכמה רחוק הכל, כמה רחוק. בלב של כמה אנשים הצלח לגעת וזה מדהים אותי תמיד אבל ברור לי גם איך אי אפשר שלא…
כמה שנים לא עטפת אותי בשעות הקטנות כשנכנסת הביתה ואיך בכלל התרגלתי לזה שאתה לא.
אני לא מחכה כבר לכל אלה, אבל לא אשכח לעולם, כל בדיחה שידענו רק שנינו, כל מבט שאמר לי הכל.
איך חשפת לבך נפשך ופרסת הכל לפניי, וידעת לקרוא כל עפעוף, חיוך ומבט ולשמוע בשקט את המילים כולן.
היום זה כבר חלק ממני, פשוט חלק ואז זה תמיד שם. כי בכלל לא יכול להיות אחרת, הרי אמרת "תני לי מקום אצלך בעולם".
חשבתי עליך נכנס ביום הזכרון אחרי שביקרת משפחות של חברים שנפלו, ואיך הייתי מחבקת אותך אחרי יום כל כך מורכב ונותנת לך מקום לשים ראש. כואבת איתך ומחזקת, וצופה בסרטים שלהם ומקשיבה ללבך.
השתלב לו יומהז עם 33 שלי, שזה לא מקובל עלי שאתה הצעיר מבינינו. קטן ממני בשנה.. שאתה תשאר חתיך וצעיר ואני אביט בך מהשנים הנערמות.
היית קורא לי ילדונת, אבל מתייעץ איתי על הכל, היית מביט בי כאילו אין טוב מזה בעולם, צוחק עלי שאני לא מתקשרת לפני 10 בבוקר ואני עליך שאתה זקן ונרדם לי מוקדם.
אמרת שאתה רוצה לראות איתי הכל ולעשות הכל, אבל כל רגע מיוחד, גם סתם בספה כי אני שם איתך ואיזה מזל יש לנו שזה כך.
צודק אהוב שלי צודק ממש, המון המון מזל, על מה שהיה ועל מה שנשאר ועל זה שצרוב לי עד עולם.
אז מודה על כל אלה ועל שני המופלאים שלנו כל כך, הלוואי ומשאלה קטנה של ילד לא הייתה שורפת את הלב מבפנים.
ושחלום קטן של אבא עם מדים שחוזר הביתה, היה סתם עוד יום בשגרה.
דע שאתה תמיד אהוב וחלק בביתינו, נוכח. אתה אביהם והם ילדיך יותר משאפשר לדמיין. הם אוהבים אותך ומכירים אותך על אף ולמרות ובגלל.
אעשה תמיד כמיטב יכולתי ומקווה שנסב לך נחת.
שישמור על כל אלה ושנזכור להודות תמיד על מה שהיה וישנו, שתצלח משימתנו לשמור על הארץ ולגדל אותם ערכיים וטובים.
חייך שם היכן שתהיה, אנחנו נרגיש את זה מכאן.

המידע בכתבה נלקח כפי שפורסם באתר יזכור ומדף הפייסבוק זוכרים את רס"ן צפריר בר-אור ז"ל

אחר ניסיונות איתור בעל זכויות היוצרים של התמונות ו/או הסרטון שפורסמו והופצו ברבים באתרנו, בעל הזכויות בהם אינו ידוע ועל כן לא ניתן כל קרדיט בצידם. בעל הזכויות במדיה הנ"ל רשאי לפנות למערכת להוספת קרדיט ו/או לבקש כי הפרסום יוסר.

רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות הצטרפו לקבוצת הווטסאפ של goitem

דילוג לתוכן