גו אייטם – go item | מקומון החדשות של חולון בת ים וראשון לציון

ואין כל חדש תחת השמש

ואין כל חדש תחת השמש

יום של שמש שקרנית עבר על תל אביב. הצעתי שלא נלך על השדרה הפעם אלא על הרחוב הצדדי, היכן שהשמש עוד מכה את קרניה הדהויות.

אני רגילה לסיבובי הראשים של עוברי האורח למראה פאבלו, הבולדוג הצרפתי של חבר שלי. אבל מבטם של שני הילדים שעמדו מולנו, בעודנו חוצים את הכביש, היה קצת יותר מרוגש מהרגיל. כשעברנו על פניהם הם לא חיכו רגע, לא שאלו האם מותר ללטף, מיד רכנו לטובת ליטופים ונישוקים לפאבלו הקטן. היה נראה כאילו הם הכירו אותו כבר, שזיכרון הליטוף צרוב עמוק בתוך הזיכרון שלהם. בחלוף כמה שניות זוג מבוגר (מסתמן שהם הורי הילדים) מצטרף לליטופים. הילדה, על סף בכי, משחררת משהו כמו: ״הוא נראה בדיוק כמוה״.

כמה שניות בודדות של שיחה חשפו שהייתה להם בולדוג צרפתי שנפטרה והייתה חלק בלתי נפרד מהמשפחה במשך יותר משמונה שנים. לראות את פאבלו הזכיר להם אותה, והם לא יכלו להישאר אדישים. נפרדנו מהם בברכת חג שמח והמשכנו בדרכנו.

לא עברה דקה ואישה מבוגרת עם עגלת תינוק שאלה בעדינות אם נוכל לעזור להרים את העגלה לקומה הראשונה. כמובן שהחבר שלי נענה בחיוב ושמח לעזור.


למראית עין שני אירועים מקריים לחלוטין ומאוד אופייניים בחייו של ישראלי. כולנו מרגישים בנוח לפנות לזר ברחוב, לבקש עזרה, לחבר אחד את השני לסיפורי החיים שלנו, לתת כמה עצות לטיפול בכלב (תמיד יש לנו מה להגיד הרי).

אבל לא יכולתי שלא להתעלם מהעובדה: מה אם לא הייתי מציעה ללכת על הרחוב הצדדי הפעם?

המשפחה המקסימה לא הייתה זוכה לרגע מעורר הזכרונות הזה עם פאבלו. הזקנה עם העגלה הייתה נותרת מיותמת מעזרה.

כל אחד מאיתנו חווה פעם צירוף מקרים מטלטל שגרם לנו לתהות לגבי המיסטיות של היקום.

כנראה שהרגע הקטן עם פאבלו לא היה משנה חיים והזקנה הייתה מוצאת ישראלי אחר שיעזור לה. ובכל זאת, אני מתקשה לא לתהות האם משהו כיוון אותי לבחור דווקא בדרך הזו, דווקא בזמן הזה. זאת אומרת, מלבד מזג האוויר.

אני נוטה להאמין שהכל מקרי, שנסיבות החיים תלויות בנו ולא באיזה סוג של גורל. אני רוצה שהכח יהיה אצלי בידיים. לא להותיר אותו לאל זקן ומרוחק שמזיז את הכלים כמו על לוח משחק.

מדי פעם מקרה קטן מערער את מחשבותיי ונותן לי רגע של שחרור. רגע אחד של התרפסות על עולם שבו הכל ידוע מראש. עולם שבו הכל קורה מסיבה והכל לטובה. עולם כזה שמאפשר לנו להישאר בחיים. לרגע מסירים את העול מכתפינו ומתמלאים בתקווה להמשך הדרך.

Exit mobile version