גו אייטם – go item | מקומון החדשות של חולון בת ים וראשון לציון

שיר ברבי מלכת הילדים מחולון משתפת בטור אישי כך גילו לי את הסרטן

שיר ברבי מלכת הילדים מחולון משתפת בטור אישי כך גילו לי את הסרטן-לפני כמה חודשים גיליתי שיש לי סרטן.

פחדתי לשתף כדי לא לפתוח עין לעצמי.

לא להלחיץ אף אחד מהקרובים – רחוקים אלי. ובעיקר כדי לא להרגיש רחמים. לקח לי הרבה מאוד זמן לעכל, ניסיתי להפוך את הרגשות שלי למילים שהפכו למנגינות שבלב.ואני מרגישה שעכשיו הצלחתי.

עכשיו אני מוכנה לשתף את הסיפור שלי. באמצע שנה שעברה באחת מארוחות הצהריים המשפחתיות, אמא שלי הפנתה את תשומת הלב שלי לכך שהגרון שלי נפוח בצורה חריגה. אני? שרק רציתי לחזור לעבודה שלי, אחרי סגר ארוך וממושך.. אמרתי לה שבטח זה יעבור ושזה סתם. מה אני צריכה בלאגנים עכשיו ? ועזבתי את זה.

למרות שכמו אמא טובה, היא המשיכה להציק לי, ואני לא הקשבתי, או יותר נכון סירבתי להקשיב כי רציתי לעבוד. שוב. כמו פעם. חודשיים אחרי, במהלך אותו השבוע פנו אלי שלשה אנשים שאני לא מכירה.. ששאלו אותי למה הגרון שלי נפוח? *נורה אדומה* טוב נו..אולי בכל זאת כדאי ללכת לרופא? מכאן התהליך היה ממש קצר, תור לרופאה, ואולטרסאונד שבו גילינו גוש ענק בצורת לב, בתוך הגרון שלי. בדיקות, ועוד בדיקות. וביופסיה..אוי לא. בום. זה סרטן.


פתאום עכשיו פתאום היום. יושבת לבד במרפאה של מכבי מול הרופאה שלי, שמבשרת לי את החדשות הרעות.בולעת את הרוק. רועדת מבפנים.מבוהלת. מזיעה. איזה מילה נוראית! מה זה אומר בכלל? בעזרת המלצות של מכרים יקרים בתחום, וחיפוש אחר הטוב ביותר… אמא שלי, הלביאה הזאת.מיד הרימה טלפונים לטובי המומחים. יעלה כמה שיעלה. שמישהו יראה את הילדה.

ועכשיו!!!כך הגענו לפרופ׳ מספר אחת בתחום. גדעון בכר. הוא הסביר לי שבגרון שלי צמח גידול של 6 וחצי ס״מ (שזה בערך בגודל של תפוח בינוני) ושגידולים כאלה נוצרים אצל נשים רבות בגיל שלי. וכמובן את המשך הטיפול.ושאם כבר סרטן, אז כזה. במילים אחרות, זה הרע הכי טוב שיכולתי לקבל. מכאן, הדרך לניתוח היתה קצרה מאוד.. והיתה חייבת להיעשות מהר, היה חשש שמיתרי הקול שלי יפגעו. או חלילה אאבד את הנשימה שלי.פחדתי מאוד. שבועיים אחרי, יד ביד עם המלאכית ששומרת עלי.

נותחתי בבית החולים הטוב בארץ בהשגחה עליונה. הניתוח עבר בהצלחה. יש ! תודה לאל. ולכל המלאכים בבלינסון שעטפו אותי ודאגו לי. ועכשיו הגיע ״זמן ההחלמה… ״ או במילים שלי זמן ״ההכלה״טיפולים כימיים, תזונה מיוחדת..אישפוזים לבד בדיקות לבד זריקות לבדעוד בדיקות.. ים של כדורים.. עשרות רופאים…חמישה בתי חולים.. יום הולדת אחד קצת שמח קצת עצוב.למחרת, עשרה ימים מבודדת לבד מהעולם במחלקה האונוקולוגית באיכילוב , מתוסכלת. מותשת. בין ארבע קירות, מחפשת בעיניים עייפות פיסת שמיים דרך התריסים הקטנים שבחדר.שמישהו יעצור אותי יחזיק לי את הראש שלי שירים שהפכו למחשבות, מחשבות שהפכו לשירים. ושלא נדבר על העסק שלי.. הממלכה שלי. המון דברים שהייתי צריכה להקפיא. לעצור.לתפעל עסק, כשאני העסק.. ולעשות זאת מרחוק.

להסביר ללקוחות שלי.. לתלמידים שלי..ולהאמין בלב שלי שאצליח ליצור שוב מחדש.האמת שאף ביהס שבעולם ואף אדם שהכרתי לא יכל להכין אותי ליום שאחרי. ושאני אומרת יום, אני מתכוונת לתקופה. לנסות להבין למה כואב, ומי שומע את מה שבלבשינויים בצברי רוח, לחץ, סטרס, חוסר מוטיבציה, אפיסת כוחות, חוסר תיאבון, נדודי שינה, הפרעות אכילה, נשירת שיער, כאבים, בחילות,דמעות שיכלו למלא אוקיינוס שלם. שגרה שנראית רחוקה מן העין…שתיקה הופכת למנגינה. אה, וצלקת מרשימה בגודל של 8 ס״מ בלב הצוואר. יא וולי איזה סמטוחה. שלא תבינו לא נכון, אני לא מתלוננת.

זה הרע הכי טוב שיכולתי לקבל. זוכרים? אבל צריך לזכור שיש חוסר ביטחון כזה שעוטף אותך כשאת מאובחנת כחולת סרטן וזה אפילו לא משנה איזה גודל או סוג סרטן יש לך. וגם שלכל דבר בחיים יש פיתרון, ולכל הבעיות מצאתי פתרונות. אומנם לקח לי קצת זמן, אבל בסוף מצאתי. אז למה בכל זאת החלטתי לשתף את הסיפור שלי? מכמה סיבות. האחת. כי זה חשוב לי. אני שקופה כמו מים ויודעת שהשיתוף שלי יכול לעזור לאדם אחר. וכאשת חינוך של הדור הבא, אני משתדלת ללמד את התלמידים שלי לדבר רגשות. ואולי זאת בכלל השליחות שלי? לצערי הרב, היום אין מודעות לסרטן בבלוטת התריס. למרות שתתפלאו, אבל הרבה מאוד נשים צעירות סובלות ממנו.

מאז הגילוי ולכל אורך התקופה לא קיבלתי שום ליווי ריגשי מקצועי למה שאני חווה ועוברת, לא נפגשתי עם אף פסיכולוג, אף פסיכיאטר או קאווצר כזה או אחר. אולי הייתי צריכה….. ואולי כי גיליתי שהמורה הכי טובה לרגשות שפגשתי בחיים זאת אני.הייתי מתוסכלת, אף אחד לא הבין מה אני מרגישה בלב. לא כולם יכלו להכיל אותי ואת השינוי החדש, התעייפתי מלנסות להסביר את עצמי.רציתי להחזיר את השפיות שאני חייה איתה, את כל ההרגלים הישנים. הסרטן הביא איתו גם הרבה שינויים כלכליים, עיסקיים, חברתיים.. גרם לי לעבד ולאבד הרבה דברים חשובים לי במהירות.אבל הוא נתן לי גם מתנה.

הסרטן שלי גרם לי לחשב מסלול מחדש. אבל לא מהסוג שאתה יכול לעצור בצד הדרך.. ולחשוב אלא מהסוג שנגמרת לך הסוללה בלב היער בחושך. וכל מה שאתה צריך זה רק לסמוך על עצמך, שאתה כבר תדע את הדרך הביתה לבד. זה אומר לחבק את עצמך חזק חזק כשאת לבד בלילה, בלילות, כשעולות המנגינות. להתגעגע לפקקים בכיכר הדמעות.. וצפירות חסרות סבלנות..לשנן את הדברים הטובים בחיים, ולהאמין באמונה שלמה כשגם כשקשה זה בסדר, וגם כשעצוב זה מותר, להכריח את עצמך לחשוב שיש לך עוד מלא כוח גם כשאת מרגישה שהמיכל ריק.

להרגיע את עצמך לבד אחרי כאב בטן לפני כל בדיקה. שיחות לבד עם אלוהים. להתגעגע הביתה, למיטה שלי. בבית להתכרבל עם בובה ענקית של ווילי , שסחבתי מפאקינג פלורידה. לעמוד מפורקת מבכי מול המראה, לנגב לעצמי את הדמעות. שוב ושוב ושוב. להזכיר לעצמי לחייך על משהו טוב שקרה. לעצור, לעצום את עיניים ולנשום עמוק, ושוב לקחת נשימה. לרצות להניח את הראש על החזה של אמא או על הכתף של אבא אפילו שאני כבר גדולה מספיק. להתנחם בזרועות חיבוק חם ועוטף של חבר או חברה טובה. לחכות בקוצר רוח לכל מפגש, נסיעה, הודעה או לשיחת טלפון מאנשים שאני ממש אוהבת.להתרגש מכל מגע קטן ונשיקה על השפתיים. לאחוז חזק בכפות הידיים, ידיים של מישהו אחר ולסמוך עליו. להרגיש שיש לי מקום…?לאהוב פשוט ואמיתי.לא לצפות.. לתת משמעות לכל דבר קטן.

להאמין שבסוף הכל מתקלקל לטובה. להעריך פי מליון את החיים ועוד יותר, כל רגע או שבריר שניה של חיוך וצחוק שלי או של אנשים שפשוט עושים לי שמח בלב. —-אז מספרים עלי שאני קצת השתנתי, וזה נכון כי החיוך שב אל פני. ואפילו ניצלתי את הזמן הזה ללמוד כמה דברים חדשים כמו לנגן בגיטרה, להכין טחינה, להחליף את ה״זה של התמי 4״, לדעת בעל פה לפחות שלושה שירים של נועה קירל, ולכתוב סיפורים מהלב.ואני מתפללת שאתם קוראים את הדברים שלי ולא מתמלאים רחמים או שעולות בכם מחשבות של ״וואי איזה מסכנה״ או לחילופין ״וואו איזה חזקה״. כי אני לא זה ולא זה.אני שיר פשוט, פשוט שיר אהבה. ויש לי נשמה טובה, אני מרגישה ויודעת. ויותר מזה, בעייני יש משהו כל כך חזק בלאפשר לעצמך להיות פגיע. להתנפץ לרסיסים על המזח, לתת לים לאסוף את השברים שלך ולהפוך אותך לגל חדש. אורגינל אומרת לכם. ומכאן אני מבקשת שתשמרו על אנשים שחשובים לכם, כי זה כנראה מה שהופך אותם לחשובים באמת. ובאותה נשימה קוראת לכם להפסיק לחפש ״גיבורים״ בחיים שלכם, להשוות את עצמכם לאחרים. לחלק צלש״ים למי חזק או חלש ולחיות בתוך מסגרות או תבניות שלא מאפשרות לכם להיות מי שאתם באמת. זכרו שהגיבורים האמיתיים בחיים של כל אחד מאיתנו זה הוא עצמו. אז תעריכו את עצמכם הרבה יותר. תאהבו את עצמכם הרבה מאוד. ותאמינו בעצמכם תמיד. כי אף אחד לא יעשה את זה לפני שאתם תעשו זאת. והדבר האחרון אבל הכי חשוב שרציתי לומר הוא תודה מעומק הלב שלי. לאלה ששמרו עלי מלמעלה, מלמטה, ואלה שעמדו לצידי בלי הפסקה.לאמא שלי, על העקשנות שלך שהצילה את החיים שלי. לך, ולאבא שהייתם ליד המיטה שלי כל הזמן, הסתכלתם עלי והחזקתם ממני. גם כשבכיתי מאוד והיה לי קשה וגם כשלא יכולתם לקחת ממני את הכאב והעצב. שהאמנתם בי. שאני יכולה לעבור כל מכשול שבדרך. לכל רופא רופאה אח ואחות שטיפלו בי במסירות רבה. לחבר הכי טוב שלי בעולם, מפתח תקווה. לחברות הנסיכות שלי מהדרום ועד הצפון! ומכל רחבי הגלובוס. מי שהיה שם כשנשברתי ומי שסגר לי בפנים. תודה על החיבוקים, האהבה, ההקשבה, הכלה, ובעיקר על הכיף שהייתי צמאה לו. על זה שגרמתם לי להרגיש פשוט מאושרת, גם אם זה היה לכמה רגעים. למשפחות ולתלמידים האהובים שלי. על ההבנה, העזרה, על החזרה והבחירה בי בכל פעם מחדש. כי אתם הכוח שלי בכל בוקר.

ולכם, שהקדשתם זמן לקרוא את המילים שלי. אני גם כותבת את המילים האלה בתקווה גדולה. שמי שתצטרך לקרוא אותן זה יגיע עד אליה. שתנסה להבין ובי להאמין.וזאת תהיה תמונת הניצחון שלי מהסרטן.כי אחרי הכל אנחנו רק בני אדם. וגם אני, כשיש בי פחד ויש לי תחושה שהדרך תהיה לי קשה אני רואה עתיד, וחושבת תמיד. שהכוונה נותנת אמונה.

שלכם באהבה,שיר

Exit mobile version