הצעירים עוזבים את חולון: טור אישי של סטודנטית מחולון
קשה לי, קשה להודות שקשה לי, ועד שאני מודה שקשה לי, אני מרגישה שאסור לי לחשוב ככה שאני צריכה להודות על מה שיש לי ועל חצי הכוס המלאה, אני באמת מנסה להיות אופטימית וחיובית, אבל אני מרגישה שאני קורסת, נמאס לי לחשוב על כסף כל הזמן, נמאס לי שהוא מנהל אותי אני בת 26, אני סטודנטית שנה שנייה לחינוך, אני חיה בדירה משלי עם בן זוגי שגם הוא סטודנט, ואני פשוט מרגישה שלא משנה מה, ואיפה אני מנסה לצמצם ולחסוך כמה שאפשר, אני לא מצליחה ואני לא עומדת בקצב של המירוץ הזה, שלעמוד בהוצאות שכרוכות בניהול משק בית שכל רגע רק עולות ועולות.
אני יודעת שבטח יקראו את זה ויגחכו, מה היא בוכה, אלה החיים , אבל וואלה מעציב אותי שזה החיים, שאי אפשר לחיות בכבוד, שגם שמגיע לך מן סוג של עזרה שאמורה לתת לך עוד קצת אוויר לנשימה, אתה נתקל בבירוקרטיות, בטירטורים, בכאבי ראש , באי צדק ואטימות מוחלטת לצד כל שאר הדברים האחרים שמכבידים עליך. למה זוג צעיר לא יכול להתקיים כמו שצריך, ולמה הפתרון האוטומטי זה שיחזור לגור אצל ההורים, אני יודעת שזה לא נושא חדש, אבל פשוט עצוב לי ומתסכל אותי האי צדק והאטימות של העיר, של המדינה, אני לא מבקשת לקבל הכל על מגש של כסף, אבל כן הייתי רוצה קצת שינוי, קצת צדק ושוויון, שלא כל תהליך יוציא לך את הנשמה.
הלוואי שיבוא יום שבו אני אפסיק להרגיש שאני קורסת, שאני לא אצטרך לבקש עזרה מההורים שלי, יום שאוכל לחיות בנחת גם בתקופה הזאת, לא לחכות לתקווה ששנסיים ללמוד אולי זה ישתנה, כי לפי החיים פה זה נראה שזה רק ימשיך, שכלום לא ישתנה, אני מקווה שאני טועה..